שולחן פוקר לבית: מה באמת משנה

שולחן פוקר הוא הקנייה השנייה אחרי ערכת הצ׳יפים, ובניגוד לערכה הוא תופס מקום גם כשלא משחקים. לכן השאלה הראשונה היא איפה הוא יחיה בין משחק למשחק, ורק אחריה איזה שולחן. אחרי שעונים עליה, הבחירה בין ארבעת הסוגים כמעט עושה את עצמה.

ארבעה סוגים, לפי כמה מקום יש לכם

הטופר הוא הבחירה הנכונה לרוב הבתים בישראל, ולא רק כי הוא זול (הוא גם זול). הוא נשען על שולחן האוכל, נותן משטח משחק אמיתי עם רייל, ואחרי הערב נכנס לארון. החולשה שלו היא היציבות: הוא זז אם שולחן האוכל קטן ממנו, ולכן בודקים מידות לפני קנייה. שולחן מתקפל עם רגליים הוא השדרוג הטבעי כשמתחילים לשחק כל שבוע: יציב, בגובה נכון, ולא תלוי ברהיט אחר.

גודל: כמה מקום צריך כל שחקן

כלל אצבע: בערך 60 ס״מ של רייל לכל שחקן. פחות מזה, ומרפקים נוגעים ואנשים מסתירים קלפים בטעות. השולחן האובלי הסטנדרטי הוא כ-213 על 107 ס״מ (84 על 42 אינץ׳ במפרט המקורי, כי רוב השולחנות מיוצרים לפי התקן האמריקאי), וזה מקום נוח לשמונה ודחוס לעשרה. שולחן עגול בקוטר 120 ס״מ מארח שישה, וארבעה בנוחות.

מדדו גם את החדר, לא רק את השולחן. מסביב לשולחן צריך כ-70 ס״מ פנויים לכיסאות ולמעבר. שולחן של 213 ס״מ דורש אורך חדר של כ-3.5 מטר כדי שמישהו יוכל לקום בלי שכולם יזוזו.

לבד או בד מהיר: המשטח הוא מה שמרגישים

יש שתי משפחות של בד. לבד (felt) הוא הבד הרך שרוב האנשים מדמיינים: נעים, שקט, סופג נוזלים ומתבלה. הקלפים לא מחליקים עליו טוב, ולכן צריך לזרוק אותם ולא להחליק. בד מהיר (speed cloth) הוא פוליאסטר עם ציפוי דק, שעליו הקלפים מחליקים כמו בקזינו, והוא נשטף במגבת לחה. הוא מרגיש קצת ״פלסטי״ בהתחלה, ואחרי ערב אחד לא רוצים לחזור.

• לבד: למראה של שולחן משחק ישן, לשקט, ולמי שלא שופך. מתבלה בנקודות שבהן מקפלים את הטופר.
• בד מהיר חלק: הבחירה של רוב השולחנות המסחריים. עמיד, נקי, הקלפים זזים בקלות.
• בד מהיר מודפס (״סוויטד״): אותו בד עם הדפס של סמלי קלפים. יפה, וקצת פחות נעים לעיניים אחרי שלוש שעות.
• מה שלא: בד כותנה רגיל, שמיכה, מפה של פיקניק. הקלפים נתקעים והצ׳יפים מתגלגלים.

רייל, מחזיקי כוסות ושאר הבחירות הקטנות

הרייל הוא הריפוד שמקיף את המשטח. הוא נשמע כמו פינוק, ואינו כזה: אחרי שעתיים עם המרפקים על עץ, כולם מרגישים את ההבדל. ריפוד ויניל בעובי שניים עד שלושה ס״מ מספיק. מחזיקי כוסות בתוך הרייל טובים ממחזיקי כוסות במשטח המשחק, כי כוס במשטח תופסת מקום של הצ׳יפים, ומשהו תמיד נשפך לכיוון הקלפים.

חריץ לדילר (החצי עיגול הגזור בצד אחד של השולחנות בקזינו) מיועד לדילר קבוע שיושב מבחוץ. בערב ביתי הדילר מסתובב עם הכפתור, ולכן החריץ הזה מבזבז מקום של שחקן. אם אתם לא מתכננים דילר קבוע, קחו שולחן בלי.

לבנות לבד: שעתיים ומברגה

העלות העיקרית היא הבד, לא הלוח. התוצאה לא תיראה כמו שולחן מהחנות, אבל תרגיש כמוהו, ואפשר לבחור מידה שמתאימה לחדר במקום למפרט אמריקאי.

מה לא שווה את הכסף

• תאורת LED מסביב לרייל: נראה טוב בתמונה, מסנוור אחרי שעה, והסוללה נגמרת באמצע.
• מגש צ׳יפים בכל מושב: תופס מקום, והצ׳יפים ממילא נערמים לפני השחקן.
• שולחן שמגיע בחבילה עם ערכת צ׳יפים: כמעט תמיד השולחן קטן והצ׳יפים קלים. קונים כל אחד לחוד.
• שולחן לעשרה כשאתם חמישה קבועים: הוא יעמוד ריק, וחמישה שחקנים מסביב לשולחן ענק מרגישים רחוקים.

בסוף, השולחן משרת את המשחק ולא להפך. אחרי שיש משטח, ערכה ושתי חפיסות, מה שקובע אם הערב מוצלח הוא המבנה וחוקי הבית. ואם היד שקרתה על השולחן החדש הטרידה אתכם בדרך הביתה, אפשר להעלות אותה לניתוח.